האם זה הסוף?

האם זה הסוף?

היה לילה חם במיוחד כשאלונה וגדי החליטו לעלות אל הר האפלה. אמא הזהירה אותם לא להתרחק מהשביל המסומן, אבל הם הרגישו כבר כמעט מבוגרים, בטוחים בעצמם ומלאי סקרנות. הפסגות השחורות של ההר נראו כמו צללים ענקיים נגד השמיים האדומים של השקיעה.

אמא ליוותה אותם עד תחילת היער והצביעה על השביל הצהוב המסומן. 'עד הספסל הגדול אתם איתי, ומשם אתם הולכים רק לפי הסימונים, ברור?' שאלה בקול שמנסה להישמע רגוע. אלונה וגדי הנהנו, אבל בפנים בער בהם הרצון להוכיח שהם מסוגלים לבד.

ההתחלה הייתה כמו טיול רגיל: צחוקים, תמונות, בדיחות על השם המאיים של ההר. 'הר האפלה, כן בטח,' גדי אמר בזלזול, בועט באבנים קטנות. אלונה צילמה את הצמרות הגבוהות ואמרה שזה המקום המושלם לכתוב עליו סיפור.

כשהם הגיעו לפיצול שבילים, הם שמו לב שהשלט הישן נפל לאדמה. החץ הצהוב היה חצי מחוק, והיה קשה להבין לאן ממשיך השביל. 'נו, מה הבעיה?' גדי חייך בביטחון והצביע שמאלה, לעומק היער. 'ברור שזה לפה.'

כשהם העמקנו, האור נהיה כהה יותר, למרות שעוד לא היה מאוחר. צללים משונים שיחקו על הקרקע, כמו אצבעות ארוכות שמנסות לתפוס אותם.

כעבור שעה, השביל הצר פשוט נעלם. לא היו יותר סימונים, רק סבך שיחים וענפים שבורים. 'נחזור אחורה,' אלונה אמרה מיד, מרגישה את הלב שלה פועם מהר מדי.

השמש שקעה מאחורי פסגות הר האפלה, ובתוך היער נעשה כמעט חושך. רעשים קטנים התחילו להישמע מכל כיוון: עלים נרמסים, ציוצי לילה ראשונים, רשרושים לא ברורים.

הם מצאו שקע בין שני סלעים והחליטו לשבת שם ללילה. בלי אוהל, בלי שמיכות, עם בקבוק מים אחד קטן וכמה חטיפים בתיק. הרוח הלילית של ההר חדרה דרך החולצות הדקות שלהם, והם הצטמררו עד השעות הקטנות.

אחרי כמה ימים, המים נגמרו. הגרון של אלונה בער, כל מילה הפכה למאמץ. 'אנחנו חייבים למצוא נחל, מעיין, משהו,' היא אמרה בקול צרוד, ושפתיה סדוקות.

גדי נזכר בשיעור הישרדות שראה פעם ברשת. הם התחילו לחפש סימנים ללחות: טחב ירוק, אדמה רכה, חרקים שמתרכזים במקום אחד.

יום אחד, כשהשמש הייתה כמעט בראש השמיים, הם שמעו לראשונה רחשים שלא הגיעו מהטבע. קולות רחוקים, משהו כמו צעקה אנושית, כלב נובח.

לא עבר הרבה זמן והקולות התקרבו. 'הנה! כאן!' צעק קול גברי, הפעם ברור. מבין העצים פרצו מתנדבים עם אפודים זוהרים.

אמא חיבקה את שניהם, כל כך חזק שכמעט לא יכלו לנשום, אבל זאת הייתה נשימה שהם חיכו לה חודש שלם.

על גבי אלונקה מאולתרת, הם ראו את הר האפלה מזווית חדשה. הוא היה פחות מאיים ויותר ענק שקט, צופה בהם מלמעלה.

א