האישה

האישה

מיכל אהבה את הים יותר מכל דבר אחר. כשהיא הייתה עצובה או שמחה, היא תמיד ירדה לחוף והקשיבה לגלים.

אחר צהריים אחד, ליד המזח, היא ראתה סנפיר כסוף מתקרב. דולפין קפץ מעל המים וחייך אליה כאילו הוא מכיר אותה.

"שלום, מיכל," הוא אמר בקול ברור, ומיכל כמעט הפילה את בקבוק המים שלה. "אני נבו, ואני יודע לדבר—וגם להקשיב."

נבו סיפר לה שיש מתחת לפני המים ממלכה תת־ימית, עם שבילי אלמוגים ופנסים של דגי־זוהר.

"אבל אני לא יכולה לנשום במים," מיכל אמרה. נבו צחק צחוק עדין והוציא מהצדפה כדור קטן, שקוף כמו טיפה.

היא החליקה למים, ולא נבהלה בכלל. היא נשמה—באמת נשמה—והכול היה שקט וצלול, כמו שיר בלי מילים.

נבו הוביל אותה בין אלמוגים צבעוניים, שם דגים קטנים עשו לה דרך כמו קהל שמריע.

נבו לחש: "פה כל יצור מתחייב לשמור על הים נקי ובטוח."

מיכל הושיטה יד, אספה אותה בזהירות, וקשרה אותה לשקית שאספה על הדרך.

כשהשמש התחילה לשקוע, הם עלו חזרה לפני המים.

"ניפגש שוב?" מיכל שאלה, ונבו קרץ: "כל עוד את מקשיבה לים—הוא יוביל אותך אליי."