האי

האי

הלילה ירד על אי שודדי הים, והגלים הלמו בסלעים כמו תופי מלחמה. מדורות קטנות בערו ליד צריפים רעועים, וספינות ישנות חרקו ברשרוש חבלים וקרשים.

על הצוק הגבוה ביותר באי עמד דויד, נער בן שלוש־עשרה עם שיער מבולגן ורוח סקרנית בעיניים. הוא אהב לעלות לשם בלילה ולהסתכל על הים, לדמיין הרפתקאות, ספינות אבודות ואוצרות חבויים מתחת למים.

אבל באותו לילה משהו היה שונה. הרוח הביאה איתה ריח של עשן שלא הגיע מהמדורות של השודדים, אלא מלמעלה, מהשמיים.

פתאום נשטף האי באור ירוק חזק. דויד מצמץ, ממצמץ שוב, וראה צל ענקי מכסה את הירח. צעקות עלו מהנמל: 'דרקון! דרקון!'.

מעל המים, בין העננים, חג דרקון ירוק ענק. כנפיו נצצו באור הירח וקשקשיו נראו כמו שריון של לוחם עתיק. בכל נפנוף כנף הרוח על האי התחזקה.

דויד לא ידע אם לרוץ להתחבא או להישאר ולהסתכל. הלב שלו דפק מהר, אבל הסקרנות ניצחה. הוא ירד בריצה במורד הצוק לכיוון החוף, כשהוא כמעט מחליק על האבנים.

באותו זמן, עמוק בתוך היער שבמרכז האי, התעטש מישהו בקול: 'אפצ'י!'. זה היה רוני, גמד נמוך־קוֹמָה עם זקן חום פרוע וכובע כחודד. הוא חי לבדו על האי כבר שנים, מתחבא מהשודדים.

רוני שמע את הצעקות והרים את הראש. 'דרקון? כאן? על האי הזה?' הוא מלמל לעצמו. 'טוב, זה בטח לא משעמם...'.

הוא לקח מקל הליכה עקום, זרק לתוך תיקו מפה ישנה ומצפן חלוד, והתחיל לרוץ בזריזות בין העצים לעבר החוף. רגליו הקטנות נעו מהר על האדמה, והעלים יבשו תחת צעדיו.

על החוף, השודדים התאספו עם חרבות ורובים, חלקם אפילו החזיקו לפידים. מיכל, נערה אמיצה שחיה עם השודדים מאז שהייתה קטנה, ניסתה להרגיע את כולם.

דויד צעק: 'תסתכלו על העיניים שלו!'. עיניו של הדרקון לא נראו רעות, אלא עצובות ועייפות. הוא לא שאג, לא ירק אש, רק הביט מסביב כאילו מחפש משהו.

'מי אתם?' שאל הדרקון בקול עמוק שהדהד כמו רעם. השודדים קפאו במקום. אף אחד לא ציפה שידבר.

'זה... זה אי שודדי הים,' אמרה מיכל, מנסה לא לפחד. 'מי אתה?'.

'שמי גאלזאר,' אמר הדרקון. 'אני מחפש אוצר שנלקח מממלכת הדרקונים לפני שנים. המפה שלי הובילה אותי לכאן'.

דויד החליף מבט מהיר עם מיכל. המילה 'אוצר' תמיד הדליקה את השודדים, אבל הפעם זה היה שונה. זה היה אוצר של דרקונים.

לפני שמישהו הספיק לענות, קול קטן אך חד הפר את השתיקה: 'המפה שלך גרועה'. כולם הסתובבו וראו את רוני הגמד יוצא מבין העצים, נשען על מקלו.

'אתה איחרת בערך... חמישים שנה,' המשיך רוני. 'האוצר שקברת כאן כבר לא במקום'.

שודדי הים לחשו ביניהם. דויד קירב את עצמו לרוני ולחש: 'יש באמת תיבת אוצר של דרקונים?'. עיניו נצצו.

'הייתה,' אמר רוני, מדגיש את המילה. 'אבל מישהו הזיז אותה. או שודד חמדן, או משהו גרוע יותר'.

'גרוע יותר משודדים?' שאלה מיכל, חצי צוחקת חצי דואגת. רוני משך בכתפיו. 'יש דברים בים שאפילו אתם מפחדים מהם'.

גאלזאר הרים את ראשו אל השמיים, נשם עמוק והביט שוב בחבורה הקטנה שלפניו. 'אני חייב להחזיר את האוצר. בלעדיו, ממלכת הדרקונים תיחלש'.

דויד הרגיש דקירה בלב. הוא חשב על האי, על השקט היחסי שהיה להם, על זה שאם הדרקונים יחלשו אולי יבואו לכאן אויבים אחרים. 'אנחנו יכולים לעזור,' אמר לפתע.

מיכל הסתכלה בו כאילו השתגע. 'אנחנו? לעזור לדרקון?'. אבל משהו בפניה התרכך כשהביטה בעיניים העצובות של גאלזאר.

רוני גירד את זקנו. 'האמת, אני כבר מזמן רציתי לברר מי לקח את התיבה. זה הרס לי את השגרה'. הוא חייך חיוך שובב.

'אם נמצא את האוצר, מה תקבלו?' שאל גאלזאר. קולו היה שקט יותר עכשיו, כמעט מקווה.

דויד הביט במיכל, ברוני, ואז בשודדים שמאחוריהם. 'לא זהב,' אמר. 'האי שלנו לא צריך עוד זהב. אנחנו מבקשים הבטחה'.

'איזו הבטחה?' שאל הדרקון.

'שממלכת הדרקונים תשמור על האי הזה,' אמר דויד. 'שלא יפגעו בו ציים זרים, שלא יבואו שודדים אחרים וינסו לכבוש אותנו. אתם תהיו המגנים שלנו'.

השודדים הופתעו. חלקם מחו, אבל אחרים הנהנו. הם ידעו כמה האי שלהם פגיע.

גאלזאר חשב רגע ארוך. לבסוף הרכין את ראשו. 'אני, גאלזאר מממלכת הדרקונים, נשבע. אם האוצר יוחזר, הדרקונים יגנו על אי שודדי הים'.

רוני מחא כפיים. 'מצוין! עכשיו בואו נתחיל. יש לנו אוצר למצוא'.

הם התחילו לחפש רמזים באי. דויד ומיכל חיפשו במגדל הישן של השודדים, בין מפות קרועות ובקבוקים שבורים. רוני הוביל את גאלזאר בסבך, מראה לו שבילים סודיים בין העצים.

אחרי כמה שעות, כשהשחר כבר התחיל לצבוע את השמיים בכתום, מצאו משהו. מאחורי המחסן של השודדים היה בור חפור למחצה, מכוסה בקרשים ישנים.

דויד הסיט אחד, והאדמה שם נראתה טרייה. 'מישהו ניסה להסתיר משהו כאן,' אמר. רוני התכופף, נגע באדמה והריח אותה.

גאלזאר נעץ את טפריו בקרקע, חפר במהירות והעיף גושי אדמה לכל עבר. אחרי כמה רגעים, נשמע צליל מתכתי. טונג.

הם חשפו תיבת ברזל כבדה, מכוסה בסמלים של דרקונים מתפתלים. 'זו...' לחש גאלזאר, ועיניו כמעט דמעו. 'זו התיבה של ממלכת הדרקונים'.

אבל לפני שהספיקו לפתוח אותה, נשמע קול מאחוריהם: 'תתרחקו מהתיבה שלי'. זה היה עומר, אחד מראשי השודדים, עם חרב נוצצת ביד.

'שלך?' נזעקה מיכל. 'גנבת אותה?'.

עומר חייך חיוך עקום. 'שודדים שודדים אוצרות. זו העבודה שלנו.'.

גאלזאר התקדם צעד אחד קדימה. 'האוצר הזה שייך לעמי. בלעדיו, ניחלש. אם ניקח אותו, נגן על האי שלך. אם נשאיר אותו אצלך, יבואו דרקונים אחרים – ולא כולם יהיו סבלנים כמוני'.

עומר היסס. הוא הביט בתיבה, בגמד, בילדים, בדרקון הענק. לבסוף, הוריד את החרב לאט.

'אם תזוז ממני,' אמר, מביט בדויד, 'אתה אחראי למה שקורה פה מעכשיו'.

דויד הרגיש את כובד המילים. אבל הוא נשם עמוק. 'אני מוכן'.

הם פתחו את התיבה. בפנים לא היו ערימות של מטבעות, אלא גבישים ירוקים זוהרים, כמו שברי כוכבים. האור שלהם האיר את פניהם של כולם.

'אלו לבבות־אש,' הסביר גאלזאר. 'הכוח שנותן לדרקונים לעוף, לנשום אש ולהגן על העולם'.

בהסכמה שקטה, הם סגרו את התיבה שוב. גאלזאר הרים אותה בקלות עם טפריו. 'אני אחזור,' אמר. 'המגן על האי שלכם מתחיל מהיום'.

השמש עלתה, והאור הראשון שלה נצנץ על קשקשיו הירוקים. דויד, מיכל ורוני עמדו על החוף והסתכלו בו ממריא.

'מוזר,' אמר רוני, שוב מגרד את זקנו. 'פתאום יש לי תחושה שיותר לא ישעמם פה'.

'אי שודדי הים עם דרקונים מגנים וגמד נסתר... נשמע כמו התחלה של אגדה'.

דויד הביט לשמיים, שם נעלם גאלזאר בעננים. בתוך לבו הוא ידע – אי שודדי הים לעולם לא יהיה אותו דבר, אבל אולי, רק אולי, הוא יהיה מקום טוב יותר.

והגלים המשיכו להכות בחוף, כאילו מוחאים כפיים להרפתקה החדשה שהתחילה.