דקר

דקר

דָּוִד וּמִיכַל טִיְּילוּ בֶּהָרִים גְּבוֹהִים. הָרוּחַ לָחֲשָׁה, וְהֶעָנָנִים נָגְעוּ בָּרָאשִׁים.

פִּתְאוֹם שָׁמְעוּ “פְּשְׁשְׁשְׁשְׁ!” מֵאֲחוֹרֵי סֶלַע. מִשָּׁם הִצִּיץ דְּרָקוֹן יָרוֹק קָטָן, וְעֵינָיו עֲצוּבוֹת.

“אֲנִי גּוּרִי,” אָמַר הַדְּרָקוֹן. “אִבַּדְתִּי אֶת הַכַּדּוּר שֶׁלִּי בַּמּוֹרָד.”

דָּוִד הֶאֱזִיק פָּנָס, וּמִיכַל הֶחֱזִיקָה יָדוֹ. יַחַד חִפְּשׂוּ בֵּין אֲבָנִים וּפְרָחִים קְטַנִּים.

בִּסְמוּךְ לַנַּחַל מָצְאוּ כַּדּוּר כָּחוֹל מִבְרִיק. גּוּרִי נָשַׁף נִיצוֹצוֹת שֶׁל אֵשׁ חַמָּה, וְאָמַר: “תּוֹדָה, חֲבֵרִים!”

כְּשֶׁיָּרְדָה הַשֶּׁמֶשׁ, הַדְּרָקוֹן לִיוָּה אוֹתָם בֵּין הַהָרִים. דָּוִד וּמִיכַל חָשְׁבוּ: בְּהָרִים מוֹצְאִים הַרְפַּתְקָה—וְגַם חֲבֵרוּת.