דוד ומיכל ביער הקסום

וואו

בוקר אחד דוד ומיכל טיילו ביער הקסום עם סל קטן של פיתות ותמרים. הרוח שרקה בין העצים כמו חליל, והכול מסביב הרגיש קצת… נוצץ.

פתאום הופיעה פיה קטנה עם כנפיים נוצצות. "קוראים לי שירי," היא לחשה, "ואני שומרת על השבילים שלא ילכו לאיבוד."

מאחורי גזע אלון יצא קוסם עם כובע גבוה ושרביט מצויר בכוכבים. "אני ויזי," אמר בחיוך, "ואני יודע להפוך דאגה לרעיון טוב."

ואז נשמעה "אה-המ!" רצינית, ומאחורי שיח פטל יצאה מכשפה עם צעיף סגול. "אני ציפי," אמרה, "ואל תיבהלו — אני מכשפה שעושה טוב, רק שהקול שלי נשמע קצת מפחיד."

בדיוק אז הגיע לשביל אייל קטן, רועד ומלוכלך. הוא הסתבך בקוצים וחיפש את אמא שלו, והעיניים שלו היו מלאות דמעות.

שירי ריחפה מעליו וליטפה באור רך את הרגל הפצועה. האור שלה לא היה קסם של כאב—אלא קסם של רוגע, כמו חיבוק חם.

ויזי הקיש בשרביט ואמר: "שביל ישר, בבקשה!" העלים זזו הצידה ונוצרה דרך נקייה ובטוחה, כמו מסדרון ירוק שמוביל הביתה.

ציפי כרעה ליד הקוצים ולחשה כישוף קצר: "קוץ-קוץ, תהיו רכים כמו נוצות." הקוצים מתכופפו, והאייל השתחרר בלי שריטה נוספת.

דוד ומיכל קשרו תחבושת קטנה ממטפחת, ומיכל נתנה לאייל תמר מתוק. האייל ליקק את התמר וחייך כאילו הוא נזכר שיש בעולם דברים טובים.

יחד כולם הלכו בשביל החדש עד ששמעו קריאה מוכרת. אמא האיילה הופיעה בין העצים, וכשהיא ראתה את הקטן שלה—היא נשמה עמוק בהקלה.

שירי, ויזי וציפי הסתכלו זה על זה וחייכו. "ביער הקסום," אמר דוד, "הקסם הכי חזק הוא לבחור לעזור."

וכך, לפני שנעלמו בין ענפי היער הקסום שלושת הקוסמים הטובים השאירו אחריהם דבר אחד ברור. כשעושים מעשים טובים יחד, אפילו היער מחייך.

הסוף