גמד מגודמד

גמד מגודמד

בערב קיץ חם, כשכל העיר הלכה לישון מוקדם, הגמד שמוליק ישב על קצה המדרכה מול הבניין של דוד ואחותו מיקה. הוא משך בכתפיים ואמר לעצמו בשקט: "נמאס לי להיות קטן בעולם גדול".

באותו יום צחקו ממנו כמה ילדים בגינה, כי התרמיל שלו היה כמעט גדול ממנו. שמוליק החליט שהוא לא נשאר יותר במקום שבו צוחקים עליו, והביט אל האופק, לכיוון המדבר אל קאבי הרחוק.

דוד ראה אותו מהחלון ולחש למיקה: "תראי, שמוליק שוב נראה עצוב". הם ירדו במדרגות בריצה, אבל כשהגיעו לחצר ראו רק עקבות קטנות מובילות החוצה מהשכונה.

הוא בטח הולך למדבר אל קאבי, הוא תמיד מדבר עליו", אמרה מיקה בדאגה. בלי לחשוב פעמיים, היא ודוד ארזו בקבוקי מים, תמרים ומפה ישנה שאבא שמר מהטיול בצבא.

השמש כבר שקעה כשיצאו מהעיר, והרוח המדברית חיבקה אותם בחום יבש. החול נצנץ לאור הירח, ורק שורת עקבות קטנטנות הראתה להם שהם בכיוון הנכון.

במרחק לא גדול ישב שמוליק על דיונה גבוהה, בוהה בשמי הלילה מעל אל קאבי. הוא דיבר עם עצמו: "במדבר לאף אחד לא אכפת כמה אני קטן, כאן כולם רק גרגירי חול".

פתאום שמע את מיקה קוראת: "שמוליק! חיכינו לך!". הוא קפץ על רגליו, מופתע, וראה את דוד מנופף לו עם הפנס, מסמן סימני אור על החול.

למה ברחת?" שאל דוד, מתנשף. שמוליק משך בכתפיים וסיפר להם על הצחוקים, על התחושה שהוא תמיד נדחק לפינה, ועל החלום למצוא מקום שבו לא ירגיש שונה.

מיקה התיישבה לידו על החול הרך. "שמוליק, אל קאבי מדהים, אבל הוא רק מדבר. מי שעושה אותך חשוב זה לא איפה שאתה נמצא, אלא מי שנמצא איתך".

דוד הוסיף בשקט: "בשבילנו אתה לא קטן – אתה פשוט שמוליק, החבר שמוצא את הדרכים הסודיות והמחבואים הכי טובים". שמוליק הביט במדבר השקט, ואז בשני החברים שלו, והרגיש משהו מתחמם לו בלב.

אז אולי…" חייך לבסוף, "אולי אל קאבי יכול להיות מקום סודי שלנו, לא מקום לברוח אליו". שלושתם נשכבו על החול והסתכלו בכוכבים, כאילו השמים כתבו להם סיפור חדש.

לפני שחזרו הביתה, שמוליק נעצר על הדיונה האחרונה. הוא לחש למדבר: "אני לא בורח יותר. אני רק יוצא לטיולים" – ורוח קלה ענתה לו, כאילו אל קאבי עצמו חייך בחזרה.