בלהה

בלהה

בלהה עמדה ליד הבאר במרכז הכפר, מביטה על שדות הזיתים המשתרעים עד האופק. היא הייתה שפחה בבית רחל, אבל בליבה דפק חלום – לכתוב את סיפורה שלה. בכל פעם שהייתה לבד, היא חרטה מילים על חרסים שבורים שמצאה.

רחל הבחינה בכתבי בלהה יום אחד ולא כעסה. במקום זה, היא חייכה ואמרה: "את יודעת לקרוא ולכתוב טוב ממני. מדוע שלא תלמדי את הילדות בכפר?" בלהה לא האמינה למשמע אזניה – מעולם לא חשבה שמישהי תראה בה מורה.

היא התחילה ללמד חמש בנות צעירות מהכפר את האלפבית. כל בוקר, תחת צל עץ התאנה הגדול, היא הראתה להן איך לצייר אותיות בחול. הבנות אהבו אותה והקשיבו לכל מילה שיצאה מפיה.

יום אחד הגיעה מרים, האישה החכמה של הכפר, לראות את השיעור. "בלהה," אמרה בקול רציני, "יש לך כישרון נדיר. אני רוצה שתלמדי גם נשים בוגרות." בלהה הרגישה שליבה מתרחב – היא כבר לא הייתה רק שפחה, היא הייתה מורה מוערכת.

עברו חודשים, ובלהה הקימה בית ספר קטן במרכז הכפר. רחל עזרה לה ואף שחררה אותה מעבדות. "את חופשייה," אמרה רחל בחום, "ללמד, ליצור, ולחיות כפי שאת רוצה."

בלהה הבינה שחופש אמיתי לא תמיד בא בבת אחת. לפעמים הוא מתחיל במילה אחת שנכתבת, במחשבה אחת שמשתחררת, בחלום אחד שמתגשם. היא המשיכה ללמד, וסיפורה נודע בכפרים הסמוכים.

שנים אחר כך, כשהייתה אישה בוגרת, בלהה ישבה תחת אותו עץ תאנה. תלמידותיה הראשונות, שכבר היו אימהות, הביאו את בנותיהן ללמוד. "את שינית את חיינו," אמרו לה, והיא חייכה בשקט.

בלהה הבינה שכל אדם יכול לשנות את גורלו. לא משנה מאיפה מתחילים, החשוב הוא לאן רוצים להגיע. והיא הגיעה רחוק מאוד – מילדה שכתבה על חרסים שבורים, למורה שבנתה עתיד לדור שלם.