בחללית

הכדור החשמלי

דוד תמיד הרגיש חזק. הוא אומנם לא היה הכי שרירי בכיתה, אבל היה לו משהו אחר: לב שלא מפחד לנסות.

יום אחד הוא נבחר למשלחת ילדים מיוחדת לתחנת מחקר בחלל. כשישב בחללית ליד מיקה ועומר, הלב שלו דפק מהר יותר מכול שיגור בטלוויזיה.

כשהגיעו לתחנה, הכול ריחף סביבם. עטים, מחברות, אפילו חטיפי השוקולד, ודוד חייך כי תמיד חלם להיות אסטרונאוט.

אבל אז נשמע צפצוף חזק. האורות הבהבו, ודלת אחת במעבדה נתקעה, כשגל נשאר לכוד בפנים.

מישהו חייב לפתוח את זה! צעקה מיכל בקול רועד. המדריך ניסה מהלוח, אבל המערכת לא ענתה.

דוד הרגיש את הפחד מזדחל ללב שלו. הוא ראה דרך החלון הקטן את גל מנסה להסתיר שהוא פוחד.

אני אלך, אמר דוד, מפתיע אפילו את עצמו. הרגליים שלו רעדו, אבל הוא דחף את עצמו במעבר הצר אל חדר הבקרה.

בגלל חוסר המשקל, כל תנועה הייתה מסובכת. דוד נאחז בידיות, נושם עמוק, ונזכר במה שאמא אמרה לו תמיד: 'חוזק זה לא רק שרירים, זה להמשיך גם כשמפחדים'.

הוא מצא ידית חירום כבדה ליד הדלת התקועה. "אני לא בטוח שאצליח," לחש לעצמו, ואז הוסיף בקול רם יותר, "אבל אני אנסה".

במאמץ גדול הוא משך את הידית. הידיים שלו כאבו, המצח שלו הזיע, והלב שלו דפק, אבל לאט־לאט הדלת החלה להיפתח.

גל יצא החוצה בריחוף מהיר, עיניו נוצצות. "דוד, אתה גיבור!" קרא.

דוד חייך, עדיין מתנשף. "אני לא גיבור," אמר, "אני פשוט ילד חזק".

מיקה צחקה. "חזק בלב, זה הכי חשוב בחלל".

כשבחנו את כדור הארץ דרך החלון הגדול, דוד ידע שמשהו בו השתנה. מהיום, בכל פעם שיפחד, הוא יזכור: גם ילד יכול להיות חזק – במיוחד כשצריך להציל חבר.