בובי וסואז אחד

בובי וסואז אחד

יונתן ועומר עמדו על המזח הישן בנמל יפו, מביטים על יאכטה לבנה שנצצה באור הירח. "זה יהיה קל", לחש יונתן לחברו, "הבעלים עשיר ולא ישים לב שחסרים לו כמה דברים." עומר הרגיש אי נוחות, אבל הוא רצה להוכיח שהוא אמיץ.

הם טיפסו בשקט על סיפון הספינה דרך חבל העגינה. פתאום, אורות חזקים הבהבו מכל עבר והם שמעו צליל חד של אזעקה. "מלכודת!" צעק עומר בבהלה.

שני שוטרים צצו מתוך הצללים על המזח, וקברניט הספינה, דן, יצא מתא הפיקוד. "חשבתם שאני לא יודע שעוקבים אחרי היאכטה שלי?" הוא אמר בקול רציני. "התקנתי מצלמות ומערכת אזעקה חכמה."

יונתן ועומר קפאו במקומם, פניהם חיוורו מפחד. השוטרים עלו על הסיפון והזמינו את שני הנערים לרדת. "אתם יודעים שזה פשע?" שאל אחד השוטרים.

דן התבונן בשני הנערים הרועדים והבחין שהם צעירים מאוד. "רגע", הוא אמר לשוטרים, "אני רוצה לדבר איתם קודם." הוא הסתכל בעיניים של יונתן ועומר. "למה עשיתם את זה?"

יונתן הוריד את מבטו. "חשבנו שזה יהיה הרפתקה, משהו מרגש." עומר הוסיף בקול רועד: "לא באמת רצינו לגנוב, רק... לא חשבנו."

דן נאנח. הוא זכר את עצמו בגילם, מחפש התרגשות במקומות הלא נכונים. "תקשיבו טוב", הוא אמר, "יש דרכים טובות יותר להרגיש חיים. אני מלמד שייט לבני נוער – אם תבואו לעבוד איתי בהתנדבות במשך חודשיים, לא אגיש נגדכם תלונה."

השוטרים הסתכלו זה על זה והסכימו לתת לנערים הזדמנות שנייה. יונתן ועומר הנהנו בהקלה עצומה. "תודה", לחש יונתן.

בחודשים הבאים, שני החברים למדו לשייט, להבין את הים ולהעריך אמון ואחריות. המלכודת שנפלו בה הפכה לנקודת מפנה בחייהם. לפעמים, ההרפתקה האמיתית מתחילה בדיוק כשאנחנו מפסיקים לחפש אותה במקומות הלא נכונים.