אנימה

אנימה

שלום, שמי סיטלאלי, ואני החלטתי להיות מכשפה. אחרי כל השיעורים שלי בכישופים, הייתי בטוחה שאני כבר שולטת בקסם.

בלילה אחד יצאתי לגג, הנפתי את המטה הבהיר שלי כלפי השמיים וקראתי לחש מעוף. הרוח התחזקה, והגג התרחק מתחתיי כמו צעצוע קטן.

עפתי מעל העיר הרדומה, האורות נראו כמו כוכבים הפוכים. השמיים היו כל כך שקטים, עד ששמעתי רק את פעימות הלב שלי.

אבל פתאום הקסם השתבש, והרגליים שלי התערבבו באוויר. הרגשתי שאני נופלת מעלה, לא מטה, כאילו משהו משך אותי לחלל.

ואז, ממש ברגע האחרון, מישהו תפס אותי. זרועות חזקות עטפו אותי, והרגשתי ריח קל של אבק וכסף.

״הכול בסדר, תפסתי אותך,״ שמעתי קול של גבר. לפני שיכולתי לענות, הכול החשיך, והתעלפתי.

כשהתעוררתי, שכבתי על סלע רך ומואר. מעליי עמדה אישה גבוהה, בשמלה מנצנצת כמו אבק כוכבים, ולידה עמד גבר בחליפת חלל כסופה.

״ברוכה הבאה לירח, סיטלאלי,״ האישה חייכה, עיניה זוהרות באור כחול. ״אני מיכל, מכשפת הירח, וזה דוד, שומר המסלולים.״

הבטתי סביבי וראיתי ערים קטנות מזכוכית, עצים שקופים שמצמיחים אור, וילדים קופצים בין אבנים מרחפות. הרגשתי כאילו נפלתי לתוך חלום.

מיכל נגעה במטה שלי והוא נדלק בירוק. ״נראה שהכישוף שלך חזק יותר ממה שחשבת,״ היא אמרה, ״הוא פרץ את השמים והביא אותך אלינו.״

דוד צחק והושיט לי יד. ״רוצה ללמוד לעוף בלי ליפול?״ הוא שאל. קמתי לאט, הלב שלי דופק במהירות, אבל הפעם מרוב התרגשות.

עשינו צעד קטן, והירח כמו קפץ איתנו. הבנתי שאולי לא הייתי מוכנה להיות מכשפה על פני האדמה, אבל כאן, על הירח, חיכה לי שיעור חדש לגמרי.

ובאותו לילה, בין אבק הכוכבים והשתיקה של החלל, למדתי את הסוד הכי חשוב של כל מכשפה: לא כל נפילה היא סוף, לפעמים זו רק התחלה חדשה.