אמרי ואבנר

אמרי ואבנר

אימרי ישבה בפינת החצר בהפסקה, מנסה להתעלם מהלחישות והצחוקים. כבר שבוע שרועי ושירה העירו לה הערות על הבגדים שלה, על הציונים שלה, על כל דבר. היא ידעה שהם רק מחפשים תשומת לב, אבל זה עדיין כאב.

אבנר עמד ליד המזרקה וראה את המצב מרחוק. הוא עצמו עבר דברים דומים בשנה שעברה, כשהעירו לו על המשקפיים ועל זה שהוא תמיד קורא ספרים. עכשיו, כשהוא ראה את אימרי יושבת לבד, הוא הבין שהוא חייב לעשות משהו.

היי אימרי," אבנר ניגש אליה בביטחון. "את באה למועדון הרובוטיקה אחרי הצהריים? אנחנו צריכים עוד מישהו עם כישורי תכנות כמו שלך." אימרי הרימה את ראשה בהפתעה, ופתאום חייכה חיוך קטן.

רועי ושירה התקרבו, מוכנים להמשיך להציק. "מה זה, מועדון הלוזרים?" רועי אמר בקול רם. אבנר פנה אליהם בשלווה: "לא, זה המועדון שבנה את הרובוט שזכה בתחרות הארצית. אבל אתם בטח עסוקים מדי כדי לדעת על זה."

שירה הרגישה את הרוח יוצאת מהמפרשים שלה. פתאום, להציק לאימרי לא נראה כל כך כיף כשמישהו אחר עומד לידה. רועי משך בכתפיו והם הלכו, מחפשים "בידור" אחר.

תודה," אימרי לחשה לאבנר. "איך ידעת מה להגיד?" אבנר התיישב לידה: "למדתי שבריונים מחפשים קורבנות קלים. ברגע שיש מישהו שעומד איתך, הם מאבדים עניין. חוץ מזה, באמת צריכים אותך במועדון."

בימים הבאים, אימרי ואבנר הפכו לחברים טובים. כשרועי או שירה ניסו שוב להציק, הם פשוט התעלמו או הגיבו בביטחון, בלי לתת להם הסיפוק. לאט לאט, הבריונים הבינו שאין טעם.

יום אחד, אימרי ראתה תלמידה חדשה יושבת לבד, נראית מודאגת. רועי התקרב אליה עם הבעה מוכרת. אימרי לא חשבה פעמיים – היא ניגשה לתלמידה החדשה, התיישבה לידה והתחילה לשוחח.

אבנר חייך מרחוק. הם למדו שהכוח האמיתי לא בשרירים או בפופולריות. הכוח האמיתי הוא באומץ לעמוד לצד מישהו שצריך עזרה, ובביטחון לדעת מי אתה באמת.

השנה הסתיימה, ואימרי ואבנר הקימו קבוצת תמיכה בבית הספר. תלמידים שחוו בריונות יכלו לבוא, לדבר, ולמצוא חברים. רועי ושירה? הם הבינו שאף אחד לא משחק איתם יותר במשחק הזה.

לפעמים, כל מה שצריך כדי לשנות הכל הוא אדם אחד שמוכן לעמוד לידך. ומההתחלה הזאת, דברים גדולים יכולים לקרות.