האיש

האיש

בעיירה קטנה בין הרים ושדות גר איש זקן ושקט בשם מר יום־טוב. בכל בוקר הוא היה יושב על הספסל הקטן ליד המכולת, עם כובע ישן ומקל הליכה מעץ.

הילדים בעיירה עברו לידו כל יום בדרך לבית הספר. דויד, מיקה, גל, עומר ויעל תמיד הסתכלו עליו בסקרנות, אבל קצת התביישו לגשת.

יום אחד אמרה מיקה: "בואו נגיד לו שלום, הוא נראה בודד". הילדים התקרבו לאט, ודויד שאל: "שלום, איך קוראים לך?".

מר יום־טוב חייך חיוך גדול. "קוראים לי יום־טוב, אבל אתם יכולים לקרוא לי סבא טוב", הוא אמר בקול חם ושקט.

"מה אתה עושה כאן כל יום על הספסל?" שאלה גל. סבא טוב הסתכל על העיירה ואמר: "אני שומר על העיירה שלי, מקשיב לצחוק שלכם וזוכר סיפורים ישנים".

עומר התיישב לידו. "אפשר לשמוע סיפור אחד?" שאל. סבא טוב הנהן לאט והעיניים שלו ניצצו מסקרנות.

"פעם, כשהייתי בגילכם, העיירה הייתה קטנה אפילו יותר", הוא התחיל. "לא היו מחשבים, אז המצאנו משחקים מצחיקים בחצר ושרנו שירים עד מאוחר".

הילדים הקשיבו בשקט, כאילו הזמן נעצר. הרוח נשבה לאט בין העצים, והספסל הרגיש פתאום כמו מקום מיוחד מאוד.

בסוף הסיפור אמרה יעל: "סבא טוב, מחר נביא לך ציור של העיירה שלנו". "ואני אביא משחק קלפים שלימד אותי אבא שלי" אמר עומר.

מאותו יום, הספסל הקטן כבר לא היה ריק. בכל אחר הצהריים ישבו עליו סבא טוב והילדים, החליפו סיפורים, צחוקים וסודות קטנים.

העיירה נשארה קטנה ושקטה, אבל בלב של סבא טוב נהיה מקום גדול יותר ושמח. הוא כבר לא היה האיש הזקן לבד על הספסל, אלא חבר של כל הילדים בעיירה.