האהבה שהסתבכה

האהבה שהסתבכה

אבא שלה, המלך, היה מאוד קשוח. יום אחד הוא קרא לה לאולם המלוכה ואמר בקול רציני: "נסיכה אמה, הגיע הזמן שתתחתני עם נסיך מהממלכה השכנה. קוראים לו שון."

אמה רעדה קצת. היא לא רצתה להתחתן עם מישהו שהיא לא מכירה. אבל היא פחדה להתווכח עם אבא שלה, אז רק לחשה: "טוב… אבא."

שון, הנסיך מהממלכה השכנה, לא היה נסיך נחמד במיוחד. הוא היה אנוכי מאוד. הוא אהב רק את עצמו: את השיער שלו, את הבגדים שלו, את המראה שלו במראה. כשהוא הגיע לארמון, הוא הסתכל על עצמו בכל חלון ואמר: "וואו, איזה נסיך מושלם אני!"

אמה לא אהבה את זה. גם אמא שלה, המלכה, לא אהבה את שון בכלל. אבל המלך לחץ, לחץ, לחץ… ובסוף נערכה חתונה גדולה. תזמורת, זיקוקים, עוגה עם שבע שכבות – ואמה ושון התחתנו.

בממלכה רחוקה־רחוקה, מעבר להר גבוה וים נוצץ, חיה נסיכה צעירה בשם אמה. אמה הייתה יפה וחכמה, אבל הייתה לה בעיה אחת קטנה… היא הייתה פחדנית. מאוד פחדנית. היא פחדה מרעשים בלילה, מהצל שלה על הקיר, אפילו מפרפרים שעפים קרוב מדי.

הם גרו בארמון גדול עם מגדלים גבוהים וחדרי שינה ענקיים. אבל אמה לא הייתה שמחה. שון היה עסוק כל הזמן בעצמו: "אמה, תראי איזה גלימה חדשה יש לי!" "אמה, תראי כמה אני חתיך!" "אמה, למה לא אמרת לי היום כמה אני מדהים?"

אמה רק חייכה חיוך קטן, אבל בפנים הרגישה בודדה. בלילות היא הייתה שוכבת במיטה, מסתכלת אל הירח וחושבת: "הלוואי שהיה לי מקום אחר להיות בו… מקום קסום, שבו יאהבו אותי באמת."

לילה אחד, כששון נחר בקול רם כמו דרקון מנוזל, אמה לא הצליחה להירדם. היא יצאה בשקט מהמיטה, נעלה נעלי בית רכות, ויצאה אל המרפסת.

הירח היה עגול ובהיר, הכוכבים נצנצו, והארמון היה שקט. אמה נשמה עמוק ואמרה לעצמה: "לא צריך לפחד… זה רק לילה."

פתאום, בקצה החצר, ליד החומה העתיקה, היא ראתה משהו מוזר. יצור קטן, עם כובע מחודד אדום, זקן קצר ועיניים חמדניות, רץ במהירות. זה היה גמד. גמד בשם חיימיקו.

חיימיקו היה גמד אנוכי מאוד. הוא אהב זהב, תכשיטים, וממתקים – אבל רק לעצמו. אם ילד היה מבקש ממנו סוכרייה, הוא היה אומר: "מה פתאום! הכול שלי!"

אמה הסתתרה מאחורי עמוד ושמעה אותו ממלמל: "אני חייב למהר! השער הקסום נסגר בחצות!"

"ל… לאן הוא ממהר?" לחשה לעצמה. הלב שלה דפק מהר. היא פחדה, אבל גם הייתה סקרנית. בפעם הראשונה בחייה, היא החליטה להתגבר על הפחד ולעקוב אחריו.

חיימיקו רץ לאורך החומה, עצר ליד קטע מכוסה קיסוס, ודפק שלוש פעמים על האבן: טוק. טוק. טוק. פתאום, מתוך האוויר, נפתח שער מבריק, סגול־כחול, מנצנץ כמו אלף כוכבים.

חיימיקו קפץ פנימה ונעלם.

אמה בלעה רוק. "זה מפחיד… אבל אולי זו ההזדמנות שלי למשהו אחר," לחשה לעצמה.

בקול קטן מאוד, כמעט בלי לשמוע, היא אמרה: "אני… אני אנסה."

היא התקרבה לאט־לאט, עצמה עיניים וקפצה לתוך השער.

כשפתחה אותן, היא מצאה את עצמה במקום אחר לגמרי. שמים בצבע ורוד־כתום, עצים עם עלים כסופים, נהר שזורם כמו מיץ תפוזים, ופרחים ששרים שירי ערש.

"ברוכה הבאה לארץ הקסומה," אמר קול דק וקר. אמה הסתובבה וראתה פיה קטנה, עם כנפיים נוצצות, שמלה ירוקה ועיניים חדות כמו מחטים.

"מי… מי את?" שאלה אמה ברעד.

"אני טינקרבל," אמרה הפיה בחיוך קר. "אני הפיה של הממלכה הזאת. אבל אל תתבלבלי – אני לא פיה נחמדה. אני פיה אכזרית. אני עושה קסמים… בשבילי. לא בשביל אחרים."

טינקרבל חגה סביבה באוויר, מסתכלת עליה מלמעלה. "מה ילדה פחדנית כמוך עושה כאן?" שאלה בבוז.

אמה הסמיקה. "אני… אני לא ילדה. אני נסיכה. קוראים לי אמה. ובאתי… כי רציתי למצוא מקום… שבו אני מרגישה שייכת."

טינקרבל צחקה צחוק קר: "פה? בארץ הקסומה? זה מקום מסוכן. במיוחד לפחדניות."

אבל אז קרה משהו שאפילו טינקרבל לא ציפתה לו. מבין העצים יצא נער בערך בגילה של אמה, עם שיער חום פרוע וחיוך חם. "אל תפחידי אותה כל כך," הוא אמר לטינקרבל. "היא נראית מספיק מבוהלת גם ככה."

"ומי אתה?" שאלה אמה.

"שמי הראל," אמר הנער. "אני גר בארץ הקסומה מאז שהייתי קטן. אל תדאגי, אני אראה לך את הדברים היפים פה. לא רק את הדברים המפחידים שטינקרבל אוהבת."

טינקרבל נחרה בבוז ועפה משם, ממלמלת לעצמה: "עוד ילדה טיפשה שמתאהבת בארץ הזאת… נראה כמה זמן היא תחזיק."

אריאל לקח את אמה לסיבוב. הוא הראה לה עצים שמספרים סיפורים, עננים שעושים צורות של חיות, וגבעה שממנה רואים את כל הממלכה. ככל שהיא הלכה איתו, כך הפחד שלה נהיה קטן יותר וקטן יותר.

"את… אמיצה יותר ממה שאת חושבת," אמר לה אריאל. "לא כל אחד היה קופץ לשער קסום באמצע הלילה."

אמה חייכה חיוך אמיתי, כזה שלא חייכה הרבה זמן. בליבה היא הרגישה משהו חדש – חום, שמחה… ואולי אפילו קצת אהבה.

אבל אז היא נזכרה: "שון! הארמון! אם יגלו שאני לא במיטה…"

היא נבהלה. "אני חייבת לחזור. אבל… אני רוצה לחזור גם לכאן."

אריאל הנהן. "השער נפתח כל לילה, בדיוק בחצות, ליד החומה. אם את רוצה – תוכלי לבוא כל לילה. אבל תיזהרי מטינקרבל… ומחיימיקו. שניהם חושבים רק על עצמם."

אמה חזרה דרך השער, רצה בשקט לחדר, וקפצה למיטה בדיוק כששון הסתובב מתוך השינה ואמר: "אני… הכי יפה… בעולם…" והמשיך לנחור.

מאותו לילה, כל לילה, כששון נרדם, אמה הייתה יוצאת בשקט מהחדר, הולכת לחומה, מחפשת את הקיסוס, דופקת: טוק. טוק. טוק. וקופצת לשער הקסום.

שם, בארץ הקסומה, היא פגשה את אריאל, צחקה, רצה, שרה עם הפרחים, והרגישה חופשייה. היא כבר לא הייתה רק נסיכה פחדנית. היא התחילה להיות נסיכה אמיצה.

אבל לא הכול היה מושלם. חיימיקו הגמד עקב אחריה בסתר. "טוב, טוב…" הוא אמר לעצמו. "אם הנסיכה באה לפה כל לילה, אולי אוכל להשתמש בה בשביל עוד אוצרות…"

וטינקרבל, מהשמיים, הסתכלה עליהם ואמרה בלחישה קרה: "אהבה? אומץ? נראה כמה זמן זה יחזיק…"

ובינתיים, בארמון, שון לא שם לב לכלום. הוא היה עסוק מדי בלהסתכל על עצמו במראה ולומר: "אני באמת הכי מושלם בממלכה."

אבל אמה ידעה סוד גדול. היא ידעה שיש עולם קסום מעבר לחומה, שיש נער טוב לב שמאמין בה, ושגם נסיכה פחדנית יכולה, בלילה אחד, להתחיל להיות אמיצה.

וזה היה רק תחילתו של סיפור גדול יותר… סיפור על נסיכה שלומדת לבחור את ליבה, על גמד אנוכי שרוצה הכול לעצמו, על פיה אכזרית שאולי, עמוק בפנים, שכחה איך זה להיות טובה… ועל ארץ קסומה שמתגלה רק למי שמעז – אפילו קצת – להתגבר על הפחד.

הסוף.