HEمقتطف من القصة
חרם זה לא משחק לילדים
ביום הראשון של כיתה ה' בבית הספר "שגיא", רונה נכנסה בשקט דרך השער. היא עלתה חדשה מאמריקה, אבל ידעה עברית שוטף, אפילו בלי מבטא. היא קיוותה להתחיל דף חדש, אולי אפילו למצוא חברה אחת טובה.
אבל כבר בהפסקה הראשונה היא הבינה שזה לא הולך להיות פשוט. כמה ילדים מהכיתה זרקו לעברה מטוסי נייר, כאילו היא מין משחק. אחד מהם פגע לה בפנים, וכל החבורה התפוצצה מצחוק.
"מה הבעיה שלכם?" רונה שאלה, מנסה להישמע בטוחה בעצמה. "סתם צחוקים, אל תתרגשי," אמרה אלונה, ילדה עם קוקו גבוה וחיוך מתנשא.
אבל מאחורי הגב היא לחשה לחברים שלה: "אל תתחברו אליה, היא מוזרה."
השבועות עברו, וה"סתם צחוקים" הפכו למשהו הרבה יותר כואב. דחיפות בתור למים, הערות לועגות על הבגדים שלה, קללות באנגלית ובעברית.
יום אחד נעלו אותה בשירותים.
כשהתקרב יום ההולדת ה־11 שלה, אמא שלה שאלה: "את מי נזמין?"
עברו עשר דקות. אף אחד לא הגיע.
ילד אחד מהכיתה, גבוה עם שיער חום ועיניים רציניות, נכנס מתנשף.
"את יכולה להצטרף אם את רוצה," רונה אמרה בקול שקט אבל ברור.
בסוף המסיבה, כשכיבו את הנרות על העוגה וכולם צעקו "יום הולדת שמח", רונה הסתכלה סביב.
בבוקר שלמחרת, בבית הספר "שגיא", משהו היה אחר.
