חושך אפל

חושך אפל

בלילה חם באמצע אוגוסט, כשכל תל אביב נראתה ערה, מיקה ישבה על אדן החלון והביטה בגדר האבן הישנה בסוף הרחוב. מאחורי הגדר היה רק יער קטן ומוזנח, אבל בזמן האחרון היא שמעה משם לחישות מוזרות, כמו קולות שמתערבבים עם הרוח.

ההורים שלה, דפנה ויואב, אמרו לה שזה סתם חתולים ושועלים. אבל באותו לילה, כשהם יצאו לפגוש חברים והשאירו אותה לבד, הלחישות הפכו למילים ברורות: "מיקה... בואי...".

הלב של מיקה דפק מהר, אבל משהו בקול היה גם מפחיד וגם מסקרן. היא זרקה על עצמה קפוצ'ון, לקחה את הפנס הקטן מהשולחן, וירדה בשקט במדרגות כדי שלא ישמעו אותה בטלפון אם יחזרו פתאום.

הרחוב היה כמעט ריק, רק אור כתום מפנסי הרחוב וריח של גשם ישן על האספלט. כשהתקרבה לגדר, הקול שוב קרא בשמה, הפעם קרוב יותר, כאילו מישהו עומד ממש מאחוריה.

מיקה נצמדה לגדר, ניסתה להציץ בין האבנים הסדוקות. פתאום, בלי אזהרה, אחת האבנים זזה הצידה מעצמה, וחריץ צר נפתח, מספיק למיקה לעבור בו אם תתכופף.

אל תיכנסי," אמר קול עמוק מאחוריה. היא הסתובבה בבהלה וראתה גבר גבוה, עם זקן שחור קצר ועיניים ירוקות בוהקות. הוא לבש מעיל ארוך למרות החום, ובידו החזיק פנס ישן שנראה כמו מתוך סרט ישן.

"מי אתה?" שאלה מיקה, מנסה שלא ישמע שגרונה יבש מפחד. "אני עומר," הוא ענה, "ואת לא אמורה להיות פה הלילה. יש דברים ביער הזה שלא אוהבים אנשים.".

לפני שמיקה הספיקה לענות, אישה צעירה הופיעה בצד השני של הגדר, כאילו צמחה מתוך החושך. שערה היה לבן לחלוטין, למרות שנראתה בת עשרים וקצת, ועיניה היו אפורות כמו שמיים לפני סופה.

"תן לה להחליט בעצמה," אמרה האישה, מבטה נעוץ במיקה. "קוראים לי נועה, ואני זו שקראתי לך. את שומעת אותנו כבר שבועות, נכון?".

מיקה הנהנה, גרונה נתקע. נועה חייכה חיוך עצוב. "יש דברים שאת רואה ושומעת שאחרים לא. בגלל זה אנחנו צריכים אותך, לפני שהיער יבלע את השער לתמיד.".

עומר התקרב לגדר, קולו נהיה תקיף יותר. "זה מסוכן מדי. היער כבר התעורר. אם היא תעבור עכשיו, אולי לא תוכל לחזור.".

הקרקע מתחת לרגליהם רעדה קלות, כאילו משהו עצום זז עמוק מתחת לשורשי העצים. מתוך החריץ בגדר פרץ פתאום אוויר קר, ריחו כמו אדמה רטובה ומשהו מתוק מדי, כמעט מרקיב.

לפני שמיקה הצליחה להחליט, יד קטנה, חיוורת ובעלת אצבעות דקות במיוחד, הושיטה את עצמה מתוך החושך. היד הייתה שייכת ליצור נמוך, בערך בגובה המותניים של מיקה, עם אוזניים מחודדות ועיניים זהובות עצומות.

"אל תפחדי," לחש היצור, פיו כמעט לא זז. "אני רוני, אלף היער. אם לא תבואי, השורשים יגיעו לעיר שלכם, אל הבתים, אל החלונות. הם כבר התחילו לזחול.".

ברגע שהוא אמר את זה, מיקה נזכרה בענפים המוזרים שראתה באותו בוקר, מטפסים על קיר הבניין שלהם למרות שלא היה שם עץ. היא הבינה שזה לא היה סתם צמח מטפס, אלא משהו אחר, משהו חי מדי.

"כמה זמן יש לנו?" שאלה מיקה, קולה יציב יותר ממה שהרגישה. נועה הסתכלה בשמיים, כאילו מחפשת תשובה בין הכוכבים. "עד שהירח ייעלם מאחורי העננים בפעם הבאה. אחרי זה, היער יחליט בשביל כולנו.".

עומר נאנח, כאילו ויתר על ויכוח ארוך שכבר נמאס לו לנהל. הוא הושיט למיקה את הפנס שלו. "אם את נכנסת, את לא רצה. לא צועקת. לא מסתכלת ישירות בעיניים של מה שאין לו שם. מבינה?".

מיקה הנהנה, לוקחת את הפנס. האור שבו היה חלש, אבל מוזר, כאילו לא מגיע ממנו אלא מתוך האוויר סביבו. רוני האלף אחז בידה, ידו קרה כמו מתכת שנשארה בחוץ בלילה.

כשהיא זחלה דרך החריץ בגדר, מיקה הרגישה כאילו העולם נמתח ונקרע סביבה. הרעש של העיר נעלם, והוחלף בלחישה אחת ארוכה, עמוקה, של אלף עלים שמספרים סיפור שאף אחד לא רוצה לשמוע עד הסוף.

מאחוריה, היא שמעה את הקול של אמא שלה בהודעה קולית שנכנסה לטלפון, אבל הצליל התערבב עם הלחישות ונבלע. היער שמעבר לגדר בלע אותה בשקט, כאילו חיכה לה כבר שנים.

ובצד השני של הגדר, בבית הקטן בקצה הרחוב, העציץ בסלון החל לזוז קלות, שורשיו מתפתלים באיטיות מעבר לעציץ, מחפשים משהו חדש להיאחז בו.