העכבר הגד'ול ושמוליק

העכבר הגד'ול ושמוליק

בחצר האחורית של בית אבן ישן בעיר חיפה, היה מקום שאף אחד כמעט לא ידע עליו. מאחורי דלת חלודה, מתחת לגרם מדרגות חורק, הסתתר מעבדה סודית שנקראה: **"חיים 99"**. אף אחד לא ידע למה קוראים לה ככה, חוץ מאיש אחד – זקן סקרן ושמח לב בשם **איציק**.

איציק היה מדען פעם, מזמן. עכשיו הוא היה בעיקר סבא של כל השכונה. אבל בלילות, כשהכוכבים נדלקו, הוא ירד בשקט למעבדה שלו, הדליק את האור הצהבהב, והתחיל לערבב מבחנות, לכתוב במחברות ישנות, ולדבר עם עצמו:

"נו, נראה אם הניסוי מספר תשעים ותשע יעבוד היום..."

באותה מעבדה סודית גר גם יצור קטן, אפור ועירני – עכבר צעיר ושובב בשם **עכבר**. כן, זה היה השם שלו, פשוט "עכבר". הוא היה כל־כך סקרן, שהוא היה חייב לדעת מה יש בכל מגירה, בכל קופסה, ובכל בקבוק מוזר שעמד על המדפים.

עכבר אהב להציץ בניסויים של איציק, אבל יותר מכל – הוא אהב להתגרות בחתולים שבחוץ.

בחצר שמעל "חיים 99" שלטה חתולה אכזרית ושמנה בשם **מוצקה**. היא הייתה מפחידה את כל החתולים האחרים, גונבת להם אוכל, ומגרשת אותם מהפחים הכי טעימים. מוצקה שנאה עכברים, אבל במיוחד היא שנאה את עכבר הקטן מהמעבדה.

כל בוקר, כשהשמש עלתה, עכבר היה מציץ החוצה דרך חור קטן בקיר, וקורא בקול:

"מוצקה, מוצקה, את כל־כך שמנה, שאם תרוצי אחרי – תתעייפי לפני שתסיימי 'מיאו' אחד!"

החתולים האחרים התגלגלו מצחוק. מוצקה האדימה מכעס (עד כמה שחתולה יכולה להאדים), ושאגה:

"יום אחד, עכבר קטן, אתפוס אותך! אני וכל החתולים בעיר נבוא אחריך! תראה, תראה!"

אבל עכבר לא הפסיק. יום אחד הוא קשר לקצה הזנב של מוצקה פיסת נייר צבעונית, והיא רצה ברחוב בלי לשים לב, וכל הילדים צחקו. יום אחר הוא פיזר קליפות גרעינים על מקומה האהוב בשמש, והיא החליקה והתגלגלה ישר לתוך דלי מים.

החתולים התחילו ללחוש:

"עכבר הזה אמיץ... או טיפש..."

מעל כל זה, על גג הבית הגבוה, גר ציפור שחורה עם מקור חד ועיניים מבריקות – עורב בשם **שמוליק**. שמוליק לא היה ציפור נחמדה. הוא אהב לצעוק על כולם, לגנוב לחם מהילדים בגינה, ולהציק לחתולים רק כדי לראות אותם קופצים בפחד כשהוא עף מעליהם בפתאומיות.

"אני, שמוליק הגדול," היה אומר לעצמו, "אני שולט בשמיים. כולם למטה קטנים וטיפשים."

יום אחד, אחרי שעכבר שוב עשה טריק למוצקה – הפעם הוא שם חתיכת גבינה על לוח קרטון רטוב והיא נפלה לתוך גיגית סבון – מוצקה החליטה שנמאס לה.

בלילה, כשהירח היה עגול ובהיר, היא קראה לכל החתולים מהשכונה. הם הגיעו אחד אחד – שחורים, לבנים, מנומרים, ג'ינג'ים. הם התיישבו במעגל סביבה, והקשיבו.

"חתולים יקרים," אמרה מוצקה בקול קר, "העכבר הקטן הזה צוחק עלינו כבר חודשים. הגיע הזמן לנקמה. מחר בלילה – כולנו יורדים למעבדה שלו. אנחנו נלך בשקט, ניכנס דרך החור בקיר, ונלכוד אותו. אף אחד לא ילעג יותר לחתולים של חיפה!"

החתולים מיללו בהסכמה. חלק פחדו קצת, כי שמעו שמדובר במעבדה מוזרה, אבל אף אחד לא העז להתווכח עם מוצקה.

על הגג, בתוך הצללים, ישב שמוליק והקשיב לכל מילה. הוא חייך חיוך רע.

"עכבר הקטן הזה צחק גם עליי פעם," נזכר. "גנב לי פירור לחם מתחת למקור! אולי הגיע הזמן שיילמד לקח. אבל... אולי אפשר גם להרוויח משהו מזה..."

למחרת בלילה, כשאיציק כבר עלה לישון בדירתו למעלה, החתולים זחלו בשקט אל מאחורי הבית. מוצקה הובילה אותם. הם מצאו את החור בקיר של "חיים 99", והתחילו להידחק פנימה אחד אחד.

בפנים, עכבר ישב על שולחן קטן, קורא בספר ישן שאיציק השאיר פתוח. הוא מלמל לעצמו:

"וואו... פעם היו כאן ספינות גדולות, מלחמות, מדענים חשובים..."

פתאום שמע רשרוש. ואז עוד אחד. ואז המון רשרושים יחד.

הוא הסתובב – וראה עיניים ירוקות, צהובות וחומות נוצצות בחושך. עשרות עיניים. עשרות שפמים. עשרות זנבות.

"ערב טוב, עכבר," לחשה מוצקה בקול חלקלק. "זוכרת אותי?"

עכבר בלע רוק. "אוי–אוי–אוי..."

הוא קפץ מהשולחן ורץ בין מבחנות, קופסאות וחוטי חשמל. החתולים רדפו אחריו, מפילים כל מה שבדרך. בקבוקי זכוכית התנפצו, נוזלים צבעוניים נשפכו על הרצפה, אורות כחולים קטנים ריצדו מהקירות.

"לתפוס אותו!" צעקה מוצקה. "אל תתנו לו לברוח!"

עכבר רץ הכי מהר שיכל, אבל היו יותר מדי חתולים. הוא החליק על שלולית ירוקה דביקה, התגלגל, ונחת ישר מול כפותיה של מוצקה.

היא התכופפה אליו, חיוך אכזרי על פניה.

"נו, מי צוחק עכשיו, עכבר קטן?"

בדיוק ברגע הזה, נשמע מבחוץ קול חזק:

"קררעאאא!"

שמוליק העורב צלל דרך החלון הקטן הגבוה של המעבדה. הוא נחת על מדף, פרש כנפיים גדולות ושחורות, והתחיל לצרוח:

"חתולים טיפשים! אש! אש! בני אדם! כלבים!"

החתולים נבהלו. חלקם קפצו לאחור, אחרים התחבאו מאחורי ארגזים. מוצקה עצמה הרימה את הראש בבהלה.

"שמוליק, מה אתה עושה?!" צעקה.

אבל שמוליק כבר התעופף שוב, העיף בזנבו מבחנה גדולה שנפלה על הרצפה והתנפצה. נוזל סגול התחיל לבעבע ולעלות אדים. כל המעבדה התמלאה בריח מוזר.

עכבר ניצל את הרגע, זחל במהירות מתחת לארון מתכת כבד. משם, דרך חור קטן שרק הוא הכיר, הוא רץ אל גרם המדרגות שהוביל לדירה של איציק.

הוא טיפס, נשם בכבדות, והגיע לדלת. אבל איך יפתח אותה? הוא הקיש עליה בכל כוחו עם כפותיו הקטנות.

טוק–טוק–טוק–טוק!

בפנים, איציק כבר התעורר מהרעש שבמעבדה. הוא שמע זכוכית נשברת, חתולים מיללים, וצעקות של עורב עצבני.

"מה קורה שם למטה?!" הוא מלמל, קם מהמיטה, נעל נעלי בית ורץ לדלת.

כשהוא פתח אותה, עכבר כמעט נפל לו לתוך הנעל.

"איציק! איציק!" צייץ עכבר. "החתולים! מוצקה! כולם באו! הם רוצים... הם רוצים... אותי!"

איציק לא הופתע כל־כך. הוא הכיר את השכונה שלו, ואת החתולים שבה. הוא חייך חיוך קטן, ליטף בעדינות את גבו של עכבר עם אצבע אחת, ואמר:

"נו, הגיע הזמן שמישהו ילמד אותם קצת דרך ארץ."

הוא ירד במדרגות בריצה מפתיעה לגילו, פתח את הדלת למעבדה – ועמד בפתח, גדול ושקט.

כל החתולים קפאו במקום. מוצקה הסתובבה לאט, והסתכלה למעלה על הזקן עם הזקן הלבן והעיניים הטובות–אבל–הנחושות.

"מה זה פה?" שאל איציק בקול רגוע אבל חזק. "מסיבה? ולא הזמנתם אותי?"

אף חתול לא העז לענות. שמוליק התיישב על צינור מתכת גבוה, סידר את הנוצות, והסתכל בסקרנות.

איציק ירד עוד כמה צעדים, הביט סביבו על הבלגן במעבדה, ואז אמר בקול רציני:

"מוצקה. אני מכיר אותך. ואת כל החברים שלך. אתם יודעים שאני נותן לכם אוכל בחורף, כשקר. אני נותן לכם מים בקיץ, כשחם. זה נכון?"

החתולים הנהנו בשקט. הם זכרו את הקערות עם האוכל שהופיעו לפעמים ליד הדלת האחורית.

"אז ככה מתנהגים בבית שלי?" המשיך איציק. "רודפים אחרי עכבר קטן, שוברים לי את כל הזכוכיות, הורסים ניסויים של חודשים? ככה?"

מוצקה ניסתה להישמע אמיצה. "אבל–אבל–הוא... הוא כל הזמן צוחק עלינו! הוא משפיל אותנו! אי אפשר לתת לו להמשיך ככה!"

איציק הסתכל למטה, אל המקום שבו עכבר הציץ מאחורי רגלו של השולחן.

"זה נכון, עכבר?" שאל ברוך. "אתה מציק להם כל הזמן?"

עכבר הסמיק מתחת לפרווה האפורה שלו. "קצת..." מלמל. "זה היה מצחיק... הם תמיד חושבים שהם הכי חזקים... אז רציתי להראות ש... שגם עכבר קטן יכול..."

"אבל להגזים זה לא חוכמה," קטע אותו איציק בעדינות. "כשצוחקים על אחרים עד שכואב להם, זה כבר לא מצחיק. זה אכזרי. אפילו אם הם חתולים גדולים."

הוא פנה שוב אל מוצקה והחתולים.

"וגם לכם יש שיעור ללמוד," אמר. "נקמה היא לא פתרון. להיכנס לבית של מישהו, להרוס, לרדוף – זה לא עושה אתכם חזקים. זה עושה אתכם מפוחדים."

שמוליק צחק מלמעלה. "הם כולם מפוחדים! גם העכבר, גם החתולים!"

איציק הרים אליו מבט חד.

"וגם אתה, שמוליק, לא גיבור גדול כשאתה גונב אוכל מילדים קטנים בגינה."

שמוליק השתעל מבוכה, סידר שוב את הנוצות, ושתק.

איציק נאנח, אבל חיוך קטן חזר לפניו.

"תראו," אמר, "זו המעבדה שלי. קוראים לה 'חיים 99' כי עשיתי כאן לפחות תשעים ותשעה ניסויים להבין מה באמת חשוב בחיים. למדתי הרבה דברים על מדע, על היסטוריה, על חיות... אבל הכי הרבה למדתי על לב של יצורים קטנים וגדולים."

הוא ירד לגמרי למטה, התיישב על כיסא ישן, והמשיך:

"החיים קצרים. אם נבזבז אותם על נקמה, על צחוק מרושע, על הפחדה – לא יישאר זמן לשמחה אמיתית, לחברות, לסיפורים מעניינים. אז הנה ההצעה שלי:"

הוא הצביע על עכבר.

"עכבר – אתה מפסיק להציק, להעליב ולהתגרות. אתה יכול להיות שובב, אבל לא פוגע."

אחר־כך הצביע על מוצקה.

"מוצקה – את והחתולים מפסיקים לרדוף אחרי עכבר כאן במעבדה ובחצר שלי. אם הוא מציק – תבואו אליי, לא תהרגו אותו."

לבסוף הרים את עיניו אל שמוליק.

"ושמוליק – אתה מפסיק לגנוב אוכל מילדים, ומפסיק להפחיד חתולים סתם בשביל הצחוק שלך. אתה רוצה אוכל? תבוא אליי. אני אשים גם לך קצת."

החדר היה שקט. רק הבועות מהנוזל הסגול המשיכו לבעבע בשקט בפינה.

מוצקה התלבטה. היא שנאה לוותר. אבל היא גם ידעה שמי שמאכיל אותך בחורף הוא לא אויב. והיא פחדה קצת מכעסו השקט של איציק.

"טוב," אמרה לבסוף. "אני מסכימה. אבל בתנאי אחד: שהעכבר יבקש סליחה."

כל העיניים פנו לעכבר. הוא בלע רוק, יצא לאט ממחבואו, התקרב צעד אחד קדימה, ואז עוד אחד.

"מוצקה," אמר בקול קטן, "אני... מצטער. הגזמתי. זה היה מצחיק בשבילי, אבל לא בשבילך. ולא בשביל כל החתולים. סליחה."

מוצקה זזה בזנבה מצד לצד. זה לא היה לה קל.

"אני... מקבלת," אמרה לבסוף. "אבל אם תעשה את זה שוב, אני... אני... אבוא לדבר עם איציק!"

החתולים צחקקו בשקט. גם עכבר חייך.

שמוליק ניער את כנפיו.

"אם כבר כולם פה נחמדים," אמר, "אז... אולי גם אני... אה... מצטער קצת. אולי. על כמה דברים קטנים. לא משהו רציני, כן?"

איציק צחק צחוק עמוק.

"זה מספיק להתחלה," אמר. "עכשיו – כולם החוצה. מחר בבוקר אני אנקה את הבלגן. אתם – לכו לישון. ומחר... מחר נתחיל מחדש."

החתולים יצאו אחד אחד דרך החור בקיר. מוצקה הסתובבה רגע לפני שיצאה, הביטה בעכבר, ואמרה:

"אתה יודע... אם לא היית כזה מעצבן, היית דווקא אמיץ."

עכבר חייך חיוך קטן. "ואת... אם לא היית כזו מפחידה, אולי היינו יכולים להיות... קצת חברים."

מוצקה לא ענתה, אבל הזנב שלה זז קלות, כאילו אמר: "אולי."

שמוליק עף החוצה דרך החלון, הסתובב מעל הגג, וקרא:

"יאללה, לילה טוב לכולם! מחר אני בא לבדוק אם יש פה פירורי לחם. חוקיים, כן?"

איציק סגר את הדלת, הרים את עכבר בעדינות על כף ידו, והחזיר אותו לשולחן הקטן.

"תזכור, עכבר," אמר בשקט, "הניסוי הכי חשוב שעשיתי כאן ב'חיים 99' הוא לא במבחנות. הוא בלב. ללמוד להיות קצת יותר טוב, כל יום."

עכבר הנהן. הוא הביט סביבו על המעבדה המבולגנת, על האורות הכחולים הקטנים, על הספרים הישנים – וחייך.

מאותו לילה, החצר שליד "חיים 99" השתנתה. לפעמים עדיין היו מריבות קטנות, וצעקות, וקצת שטויות של שמוליק. אבל לא היו עוד מרדפים אכזריים, לא היו עוד לעג כואב, והכי חשוב – היה שם מקום קטן שבו אפילו עכבר, חתולה אכזרית, ציפור שובבה וזקן סקרן יכלו ללמוד לחיות יחד.

ואם תעבור שם לילה אחד, אולי תראה את האור הצהוב הקטן במרתף, תשמע את איציק מספר לעכבר סיפור ישן על ספינות ומלחמות, ותראה על הגג צל שחור של עורב שמקשיב בשקט, ובפינה של החצר – חתולה שמנה בשם מוצקה, שמתחממת בשמש, ולא רודפת אחרי אף אחד.

לפחות לא היום.